דיב עבד מחמוד ג נ' הימנותא בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשת התובע לביטול פסק דין שניתן ביום 15.11.10 אשר דחה את תביעת התובע, בשל התיישנותה, בהעדר תגובה מצדו לטענת ההתיישנות, על אף חלוף המועד שהוקצה להגשת התגובה (ולאחר שהוארך ב- 30 יום).

בבקשת הביטול מתאר ב"כ התובע בעיקר את הנסיבות בגינן לא הגיש את התגובה לטענת ההתיישנות במועד. לא אכנס לפירוט אותן נסיבות. אומר רק כי שוכנעתי שמחדל זה לא נבע מזלזול בהליכי המשפט או, חלילה, בבית המשפט ובכך די על מנת שבית המשפט יבחן אם עומד התובע בתנאי השני הנדרש לצורך ביטול פסק הדין הנ"ל שניתן בהעדר תגובתו לטענת ההתיישנות והוא, סיכויי הצלחת טיעוני תשובתו לטענת ההתיישנות והפרכתה, לו הוגשו אלה במועד.

בבקשתו לביטול פסק הדין לא נדרש ב"כ התובע כלל לעניין זה של סיכויי ההצלחה כנגד טענת ההתיישנות, אלא נדרש לסיכויי הצלחת התביעה לגופה (באלה יש לדון רק במידה שטענת ההתיישנות תידחה).

על אף האמור, היות שתשובתו לטענת ההתיישנות הוגשה לתיק (אמנם לאחר שניתן פסה"ד), החלטתי לבחון שמה באותה תשובה (המתייחסת גם לטענות סף נוספות שהועלו ע"י הנתבעת 1), מצויה תגובה עניינית לטענת ההתיישנות, שסיכוייה להפרכת טענת ההתיישנות הם ממשיים.

דא עקא, גם מאותה תשובה (אשר הוגשה ביום 22.11.10, שעה שביום 15.11.10 כבר ניתן פסק דין), עולה באופן ברור כי אין בפי התובע תשובה של ממש שיהיה בה כדי להפריך את טענת ההתיישנות אותה העלתה המשיבה/נתבעת 1 ואבהיר מדוע.

אין חולק כי זכויות הנתבעת 1 כבעלים בשלמות של המקרקעין הידועים כחלקה 10 בגוש 17494 לגביהם הגיש התובע את תביעתו לבעלות , נרשמו במרשם המקרקעין ביום 2.2.64.

הדבר עולה מנסח הרישום שצירף התובע לתביעתו כחלק ממנה.

מדובר במקרקעין מוסדרים ועל כן תקופת ההתיישנות לגבי תביעת בעלות עומדת על 25 שנה, בהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958.

התביעה הוגשה ביום 2.4.08 , משמע כי מיום רישום זכותה של הנתבעת 1 חלפו למעלה מ-44 שנים. ככל שעמדה לתובע זכות לתבוע את בעלותו בחלקה הנ"ל, וכתוצאה מכך לתבוע שינוי הרישום, הרי שזכות זו נתיישנה ביום 2.2.89.

בתשובתו הנ"ל של התובע לטענת ההתיישנות (שהוגשה כאמור לאחר מתן פסק הדין) טוען הוא כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה (שהן , בתמצית, כי נעשה רישום של הנתבעת 1 כבעלי החלקה) ועל כן חל ס' 8 לחוק ההתיישנות. עוד טוען התובע כי את תחילת תקופת ההתיישנות (25 שנה) יש על כן למנות מן המועד בו נודע לו לראשונה על זכותו נשוא התביעה שהוגשה, זאת נוכח הוראת ס' 8 הנ"ל לחוק ההתיישנות.

טענה זו יש לדחות.

טענה דומה הועלתה במסגרת ערעור שהוגש בפני בית המשפט העליון בתיק ע"א 8995/03 עמותת אוהל יצחק נ. עמותת אוהל דוד ואח', שם בס' 32 לפסק דינו פסק בית המשפט העליון כדלקמן:

"32.      אינה יכולה לעמוד גם טענת המשיבים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין לי הצורך לקבוע האם המשיבים ידעו פוזיטיבית במשך השנים על רישום המקרקעין על שם החברה ראשית ועל שם המערערת בהמשך. סעיף 8 דורש בתנאיו כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנסיבות המקרה, משמדובר במקרקעין מוסדרים אשר רישום הבעלות בגינם גלוי לציבור, נראה כי מתחייבת המסקנה שהמשיבים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה."

אשר על כן, ס' 8 לחוק ההתיישנות אינו חל בנסיבות המקרה דנן.

הנה כי כן, אין בפי התובע תשובה עניינית להפרכת טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, לא בבקשתו לביטול פסק הדין ואף לא בתגובתו לטענת ההתיישנות, אותה הגיש באיחור, ולאחר שכבר ניתן פסק דין . מה טעם יש על כן לבטל את פסק הדין?

הבקשה נדחית. פסק הדין שניתן יעמוד על כנו.

אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"א, 12 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.